פיקוח על הפרקליטות
מבוא
ביום שני ה- 8.7.13 נפל דבר בישראל, שרת המשפטים והיועמ"ש הודיעו כי הגיעו להסכמות באשר להקמת גוף שיפקח על כל גופי התביעה בישראל, גוף שבראשו צפוי לעמוד שופט בדימוס.
כוחה של הפרקליטות בישראל ידוע זה מכבר כי רב הוא. מחד, בכוחה להחליט על זיכויו המוחלט של החשוד בסגירת התיק הפלילי, ומאידך בכוחה להחליט על הגשת כתב אישום אשר אף אם יזוכה ממנו החשוד, עצם ניהול ההליך הן בפן הכלכלי והן בפן הנפשי יש בו כדי לגזור על הנאשם עונש בפני עצמו.
לעיתים, אף החלטת הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום מלווה בגזר דין כואב לנאשם, כאשר לדוגמה מתקבלת החלטה לסגור את התיק הפלילי שלא מחוסר אשמה, החלטה אשר משאירה את החשוד עם רישום פלילי, שכידוע השלכותיו מרובות הן. בעניין מחיקת רישום פלילי, ראו מאמרנו: מחיקת רישום פלילי.
כמו"כ, לעיתים החלטת הפרקליטות לבוא בהסדר או עסקת טיעון, לא תמיד מתיישבת עם השכל הישר והמוסר. החלטות אלו כמו הרבה החלטות של הפרקליטות, מתקבלות ללא התערבות שופט ו/או ניהול תקין של משפט אשר כל אזרח זכאי לו בטרם יחרץ דינו.
נדגיש, כי אין במאמר זה משום ביקורת על פעולותיה המבורכות של הפרקליטות, ו/או משום החלשת כוחה, כי אם להסביר ולברך את הצורך בהקמת גוף ביקורתי על פעולותיה של הפרקליטות כפי שקיים "נציבות תלונות השופטים" המהווה גוף ביקורת על השופטים, וכפי שהוסכם זה מכבר.
הבעיות הקיימות
כוחה של הפרקליטות לעיתים מנוצל לאפיקים שאינם עולים בקנה אחד עם מטרות הקמת גוף זה, אפיקים אלו באים לידי ביטוי בעיקר בשני תחומים מרכזיים: האחד - סגירת תיקים פליליים והשני - סגירת עסקאות טיעון.
א. בסגירת תיקים פלילים - כאמור, גם כאשר מחליטה הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום, אך בד בבד לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור או מחוסר ראיות (החלטה אשר משאירה את החשוד עם רישום פלילי), יש בכך משום עונש לחשוד עוד לפני שהובא כלל לפני שופט. עוד בעניין סגירת תיקים פליליים, ראו מאמרנו: עתירה לשינוי עילת סגירת תיק.
ב. בסגירת עסקאות טיעון - בשיטה הנהוגה כיום בישראל בעסקאות טיעון, קיימות בעיות המתרבות במקביל להיקף הנרחב שנעשה בעסקאות טיעון בישראל, למעשה הבעייתיות מתמקדת בשתי נקודות, הראשונה היא ההיקף הנרחב של שימוש בהסדרי טיעון והשנייה השיטה הבעייתית בה נעשים הסדרי הטיעון.
השיטה הבעייתית בה נעשה שימוש בהסדרי טיעון: בשיטה הקיימת היום קיימות מספר בעיות, כפי שמונה פרופ' גזל : ההחלטות מתקבלות בצורה חשאית ואינה פומבית, בצורה שאינה מנומקת, ההחלטות אינן ניתנות לביקורת, ההחלטות מתקבלות לעיתים בצל חששות לשרירות ולחוסר אחידות וכן קיימים פערים גדולים בעונשים בין מי שהגיעו לעסקת טיעון לבין אלו שלא, גם אם האשמים ביצעו את אותו המעשה.
למעשה הפערים הללו נובעים מהעובדה שאדם שטוען לחפותו ואינו מוכן להגיע לעסקאות טיעון ובשל כך הוא ניהל הליך משפטי שלם - "נקנס" בעונש משמעותי מאוד שיכול להסתכם בשנות מאסר רבות משל אדם דומה שביצע עבירה דומה אך הגיע להסדר טיעון. זאת מבלי להביא בחשבון את החפים מפשע שיצליחו להוכיח את חפותם לאחר נזקים כלכלים ונפשיים כאחת.
פערים אלו גוררים אחריהם בעיה נוספת, הגרועה מכולן: העובדה שאנשים חפים מפשע מגיעים לעיתים להסדרי טיעון רק מחשש שמא באם ינהלו הליך משפטי להוכחת חפותם ולא יצליחו להוכיח זאת, עונשם יעלה בעשרות מונים על פני העונש המוצע בעסקת הטיעון. כך שלמעשה מספר לא מבוטל של אנשים חפים מפשע הסכימו להגיע להסדר טיעון שבמסגרתו יישבו בכלא מספר שנים מועטות בבחינת ה"רע במיעוטו".
דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא במשפט קצב , בו בתחילה הסכימה התביעה להגיע להסדר טיעון, בתנאים כל כך מקילים וללא כל מאסר בפועל, אך משסירב להסכים לעסקת הטיעון והלך למשפט, בסופו של דבר קיבל עונש מאסר אשר היה רחוק 'מזרח ומערב' מהעונש שהוצע בעסקת הטיעון.
מה שמוכיח כי העונשים בעסקאות הטיעון אינם משקפים כלל את חומרת העבירה הן לחיוב והן לשלילה, קרי השיטה בה מתנהלים עסקאות הטיעון, למעשה מהווה בעיה לשני הכיוונים גם לחפים מפשע וגם לעבריינים.
מחד, לחפים מפשע, השיטה פוגעת בהם, מכיוון שיהיו מקרים שחפים מפשע ייחתמו על עסקאות טיעון וישבו בכלא בשל עסקת טיעון על לא עוול בכפם ולו רק מהחשש ללכת למשפט עם סיכויים לעונש חמור יותר.
ומאידך, לעבריינים, השיטה לא מטפלת כדבעי, כך למעשה נפגע הציבור וקורבנות העבירה, מכיוון שהם יקבלו עונשים כה קלים לעומת העבירה בה הם חשודים, עונשים אשר מעלים לעיתים גיחוך ולעיתים כעס בקרב הציבור.
דוגמא נוספת, שעוררה הדים בקרב הציבור הישראלי, בבג"ץ 681/12 שחר מרים גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה : בו למעשה בג"ץ דחה את עתירתה של שחר גרינשפן נגד מרק פטריק, שדרס אותה בעודו בגילופין והותיר אותה נכה, ונענש בעקבות כך ב-600 שעות עבודות שירות ו-1,000 שקל קנס (שחולק ל-4 תשלומים). משפחתה של גרינשפן קבלה על כך שהסדר הטיעון עם פטריק נחתם מאחורי גבה וללא ידיעתה ועתרה לבג"ץ.
אולם העתירה נדחתה מטעמים של שמירה על "עקרונות יסוד במערכת המשפט", למרות שנשיא בית משפט העליון אשר גרוניס קבע כי: "אין ספק שהעונש היה קל" .."הפרקליטות מודה שהטיפול בעניין היה שגוי".. לדבריו: "אין בשורת הצעדים שננקטו לאחר מתן פסק הדין כדי לרפא את כאבה של משפחת גרינשפן. יחד עם זאת, יש בכך כדי להציב תמרור אזהרה בפני כל הצדדים המעורבים בהליך הפלילי, שיעמידם על ההכרח בבחינה קפדנית של הסדרי טיעון, שהפכו מוסד מרכזי בשיטתנו".
דברי הנשיא אשר גרוניס מדברים בעד עצמם, ומוכיחים מעל לכל ספק סביר את הבעייתיות הקיימת בהסדרי טיעון הן מבחינת השיטה והן מבחינת ההיקף הנרחב בה נעשה שימוש בהסדר מעין זה. (יצוין כי הסדר הטיעון נערך על-ידי התביעה המשטרתית (אגף התנועה) ולא ע"י הפרקליטות).
ההיקף הנרחב בו נעשה שימוש בהסדרי טיעון: כ-86% מהנאשמים בבתי המשפט המחוזיים שההליך הפלילי נגדם מסתיים בהכרעה וגזר דין סופי - מורשעים בעקבות הסדר טיעון. המצב קיצוני עוד יותר בבתי משפט השלום, שבהם 93% מהנאשמים מורשעים על פי הודאתם. 76% מכלל הנאשמים בבתי משפט השלום חותמים על הסדרי טיעון, ורק 7% מהתיקים שנדונים בהם מסתיימים לאחר הליך משפטי מלא שבמסגרתו השופט צריך להכריע אם הנאשם יזוכה או יורשע. נתונים אלה עולים ממחקר שפורסם בחודש מאי אשתקד (2012), וחושף לראשונה את היקף השימוש הגבוה בהסדרי טיעון בעבירות פליליות.
לדברי פרופ גזל "הסדרי הטיעון צריכים להטריד, כי הם יוצרים לחצים על נאשמים להודות. הם יוצרים פערים בין מי שמודה לבין מי שלא מודה". לדבריו, עו"ד פלילי ותיק ובעל שם יכול להשפיע ולהשיג ללקוח שלו הסדר טיעון מקל, מאשר עו"ד בעל ניסיון מועט, "אין ספק שהפרקליטות מושפעת מאוד מהחשש שהתיק יהיה ארוך, יקר ויסתיים בזיכוי, ולכן היא חוששת מעורכי דין שיכולים לעשות את התיק לכזה".
יצוין, כי פרופ' גזל אמנם לא אומר זאת, אבל מדבריו נובע שעורכי דין בעלי שם, שיצליחו להצביע על בעיות קריטיות בתיק, יכולים להצליח יותר במו"מ מול הפרקליטות בהסדר טיעון. מה שמוסיף על כל הבעייתיות שהסדרי הטיעון שמובילים למעשה לתוצאה שגויה לפיה, ככל שיש לנאשם יותר כסף לקחת עו"ד בעל שם, כך שנות ישיבתו בכלא יצטמצמו.
הביקורת על ריבוי הסדרי הטיעון אינה רק נחלתם של חוקרים וראשי אקדמיה, אלא אף דרך ראשי מערכת המשפט. במאמר שפורסם לאחרונה בביטאון לשכת עורכי הדין מתח נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר , ביקורת חריפה על נפוצותה הגוברת של הסדרי הטיעון. לדבריו, ריבוי הסדרי הטיעון הופך את בית המשפט ל"בובה אילמת וחסרת השפעה", שתפקידו "לאשר כל מה שהוסכם על-ידי הצדדים למשפט", והגבלת יכולתו של בית המשפט שלא לאשר הסכמים כאלה היא "שוות משמעות לביטול מעמדו השיפוטי".
בנוסף, במאמר שפרסם לאחרונה המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, אליהו מצא , טען כי הגיעה השעה להסדיר בחקיקה את סמכות התביעה להתקשר בהסדרי טיעון, את השיקולים שעל יסודם תהא רשאית לעשות כן, את סדרי הדין הנוגעים לעניין ואת אמות המידה לביקורתם של ההסדרים על-ידי בית המשפט, שמצריכות עיון ותיקון.
פתרון לבעיות אלו - הקמת גוף ביקורתי
כל האמור לעיל, מוביל לשני מסקנות: האחת - על הקמת גוף ביקורתי על מערכת התביעה, קרי הפרקליטות או התביעה המשטרתית. בדיוק כשם שקיים גוף ביקורתי על מערכת המשפט - "נציבות תלונות הציבור על שופטים", כך יש ליתן במה לביקורת על פעולות או עסקאות מפוקפקות. והאחרת, יש לשנות את ה"שיטה" בהסדרי טיעון, ולקבוע קריטריונים ברורים תחת קובץ הנחיות ונהלים, אשר יפורסם בציבור ויהיה נתון לעיון כל דורש.
נכתב ע"י - עו"ד מיכאל חוואי
אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית. בכל מקרה של שאלה בעניין יש לפנות לעו"ד מוסמך לקבלת ייעוץ מלא. אין במאמר זה כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הח"מ.
